<h1>ספר שבילי אמונה הנתיב השלישי</h1>
<h2>דף ט.</h2>
תנו רבנן, מעברת כשהכר עברה ומניקה כל עשרים וארבעה חדש, אינן חוששת לוסתן הראשון. אפלו היה להם וסת קבוע והגיע תוך הזמן ההוא, אינן צריכות בדיקה ומתרות לבעליהן. ואפלו שופעת ורואות דם באותן עונות שהיו למודות לראות בהם, אינו אלא במקרה. עברו ימי העבור וההנקה, חוזרת לחוש לוסת הראשון. כיצד, היה וסת הימים, אם למודה לראות לראשי חדשים חוששת לראש חדש הראשון שהיא פוגעת בו, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף י:</h2>
תנו רבנן, מעברת כשהכר עברה ומניקה כל עשרים וארבעה חדש, אינן חוששת לוסתן הראשון. אפלו היה להם וסת קבוע והגיע תוך הזמן ההוא, אינן צריכות בדיקה ומתרות לבעליהן. ואפלו שופעת ורואות דם באותן עונות שהיו למודות לראות בהם, אינו אלא במקרה. עברו ימי העבור וההנקה, חוזרת לחוש לוסת הראשון. כיצד, היה וסת הימים, אם למודה לראות לראשי חדשים חוששת לראש חדש הראשון שהיא פוגעת בו, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף ל.</h2>
מי שלא היתה בחזקת מעברת, והרגישה שהפילה ואינה יודעת מה, הרי זו [טמאה לזכר ולנקיבה ולנדה, ואם היתה בחזקת מעוברת והפילה ואינה יודעת אם זכר אם נקיבה הר"ז] טמאה לידה, וחוששת שמא נקבה היתה. המפלת כמין דגים ושרצים ובהמה וחיה ועוף, אינה טמאה לידה מן התורה, עד שיהא חצי צורת פניו דומה לאדם. אמנם האידנא אין אנו בקיאין בצורת הולד, ויש הרבה בחיות הים שהם דומות לחיות הארץ, ואפשר שיהיה בצורת פניהם מקצת צורת האדם ולא נודעו לנו לא הם ולא צורתם, ואם נטהר באחד מהם או שנים שמא יבא הדבר לידי שבוש, הלכך מספק בכלן טמאה לידה ארבעה עשר יום. יולדת טמאה כנדה אפלו לא ראתה דם, בין יולדת חי בין מת, אפלו נפל. וכמה הם ימי טמאתה, יולדת זכר טמאה שבעה, ובליל שמיני טובלת אפלו אם שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה. וכל שלשים ושלשה ימים שאחר השבעה מתרת לשמש אף על פי שרואה בהם. ולאחר השלשים ושלשה ימים אסורה, אפלו אם שופעת מתוך שלשים ושלשה לאחר שלשים ושלשה. וצריכה לפרש מבעלה ליל ארבעים ואחד, אפלו אם אינה רואה. והיולדת נקבה טמאה ארבעה עשר יום, ובליל חמשה עשר טובלת ומתרת כל ששים וששת ימים אפלו אם היא שופעת. וצריכה לפרש מבעלה ליל שמונים ואחד אפלו אם אינה רואה. וכל היולדות חשובות האידנא יולדות בזוב, דקימא לן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, הלכך צריכות שבעה נקיים. ואם אינה רואה בתוך שבעה של ימי הלידה עולין לספירת שבעה נקיים. ואפלו ילדה נקבה ולא ראתה שבעה ימים הראשונים יעלה לה לספירת זיבה, ראתה בשבעה ימים השניים אינה סותרת, וטובלת לאחר ארבעה עשר אפלו לא פסקה. ומן התורה מתר לבעול בדם טהר, אבל יש מקומות שהחמירו על עצמם, והוא תלוי במנהג. ואין האשה טמאה לידה עד שיגמר צורת הולד, ואין צורתו נגמרת בפחות מארבעים ואחד יום לזכר ושמונים ואחד יום לנקבה.
<h2>דף לו.</h2>
מי שלא היתה בחזקת מעברת, והרגישה שהפילה ואינה יודעת מה, הרי זו [טמאה לזכר ולנקיבה ולנדה, ואם היתה בחזקת מעוברת והפילה ואינה יודעת אם זכר אם נקיבה הר"ז] טמאה לידה, וחוששת שמא נקבה היתה. המפלת כמין דגים ושרצים ובהמה וחיה ועוף, אינה טמאה לידה מן התורה, עד שיהא חצי צורת פניו דומה לאדם. אמנם האידנא אין אנו בקיאין בצורת הולד, ויש הרבה בחיות הים שהם דומות לחיות הארץ, ואפשר שיהיה בצורת פניהם מקצת צורת האדם ולא נודעו לנו לא הם ולא צורתם, ואם נטהר באחד מהם או שנים שמא יבא הדבר לידי שבוש, הלכך מספק בכלן טמאה לידה ארבעה עשר יום. יולדת טמאה כנדה אפלו לא ראתה דם, בין יולדת חי בין מת, אפלו נפל. וכמה הם ימי טמאתה, יולדת זכר טמאה שבעה, ובליל שמיני טובלת אפלו אם שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה. וכל שלשים ושלשה ימים שאחר השבעה מתרת לשמש אף על פי שרואה בהם. ולאחר השלשים ושלשה ימים אסורה, אפלו אם שופעת מתוך שלשים ושלשה לאחר שלשים ושלשה. וצריכה לפרש מבעלה ליל ארבעים ואחד, אפלו אם אינה רואה. והיולדת נקבה טמאה ארבעה עשר יום, ובליל חמשה עשר טובלת ומתרת כל ששים וששת ימים אפלו אם היא שופעת. וצריכה לפרש מבעלה ליל שמונים ואחד אפלו אם אינה רואה. וכל היולדות חשובות האידנא יולדות בזוב, דקימא לן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, הלכך צריכות שבעה נקיים. ואם אינה רואה בתוך שבעה של ימי הלידה עולין לספירת שבעה נקיים. ואפלו ילדה נקבה ולא ראתה שבעה ימים הראשונים יעלה לה לספירת זיבה, ראתה בשבעה ימים השניים אינה סותרת, וטובלת לאחר ארבעה עשר אפלו לא פסקה. ומן התורה מתר לבעול בדם טהר, אבל יש מקומות שהחמירו על עצמם, והוא תלוי במנהג. ואין האשה טמאה לידה עד שיגמר צורת הולד, ואין צורתו נגמרת בפחות מארבעים ואחד יום לזכר ושמונים ואחד יום לנקבה.
<h2>דף סג:</h2>
תנו רבנן, והזרתם את בני ישראל מטמאתם [ויקרא ט"ו], מכאן אמר רבי אושעיא אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה, אמר רבא עונה. וכמה עונה, או יום או לילה. וצריכה האשה להכיר זמן וסת ראיתה מתי היא רגילה לראות, משלשים יום לשלשים יום, או פחות או יותר. וכשיגיע אותו זמן, אם היא רגילה לראות ביום תפרש מבעלה כל אותו היום ולא תשמש עמו, ואם רגילה לראות בלילה תפרש כל אותו הלילה. ואם עבר היום או הלילה ולא ראתה, תבדק עצמה, ואם מצאה עצמה טהורה אינה צריכה לפרש עצמה יותר מבעלה. ואם היתה רגילה לראות לשלשים יום ושנתה וסתה וראתה לעשרים, כשיגיע יום עשרים תפרש מבעלה, דחישינן שמא רוצה לשנות וסתה שהיה לה לשלשים ולקבע אותו לעשרים. ואם לא ראתה ליום עשרים, כשיגיע יום שלשים דהינו עוד עשרה ימים לאחר יום עשרים, אז תפרש מבעלה, שזהו וסתה הקבוע. ואם ראתה ליום עשרים, כשיגיע יום עשרים מאותה ראיה תפרש, ואם לא ראתה תפרש ליום שלשים. ואם ראתה ליום עשרים, דהינו פעם שלישית שראתה ליום עשרים, שהוא נקרא וסת ההפלגות, מעתה והלאה אינה צריכה לחוש ליום שלשים, לפי שקבעה לה וסת ליום עשרים ועקרה וסת של שלשים יום, כי אין וסת נעקר ונקבע אלא בשלשה פעמים, אבל חוששת אפלו בפעם אחת. והוא הדין בהפך, כגון שאם היה תחלה לעשרים יום וחזר לשלשים.
<h2>דף סה:</h2>
היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, לא יפרש מיד, כי כמו שיש לו הנאה בביאה כן יש לו הנאה בפרישה, אלא יעמיד עצמו בלא דישה עד שימות האבר, ואז יפרש. לכן אמר בתורה ולאיש אשר ישכב עם טמאה [ויקרא ט"ו] וסמוך ליה אחרי מות [שם ט"ז], ללמדך שאם נמצאת טמאה לא יפרש עד שימות האבר. האשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה, שאמרה לו כן תחלה מפני שלא היה בה כח או דבר אחר כיוצא בזה, נאמנת.
<h2>דף סו.</h2>
תנו רבנן תבעוה לנשא ונתפיסה צריכה לישב שבעה נקיים, בין גדולה בין קטנה. אפלו בדקה עצמה בשעת תביעה ומצאה טהורה אף על פי כן היא טמאה, כי שמא מחמת חמוד ראתה טפת דם כחרדל ולא הרגישה בה (כל שבעה). אמנם אינה צריכה להפסיק בטהרה, שאף על פי שלא בדקה ביום התביעה להפסיק בטהרה, מונה מיום המחרת שבעה נקיים, ובודקת בכל יום, כמו שבארתי [פ"ב ס"ב וס"ג]. עבר וכנסה תוך הזמן הזה לא יתיחד עמה, אלא הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים, כשאר חתן שפרסה אשתו נדה, ואפלו תלמיד חכם. כלה שפרסה ולא נבעלה אסור להתיחד עמה, אלא הוא מתיחד עם האנשים והיא עם הנשים. אבל אם לא פרסה נדה, בועל בעלת מצוה בעלה גמורה באבר חי, ופורש מיד. ואפלו בדקה ולא מצאה דם טמאה, שמא ראתה טפת דם כחרדל וחפהו שכבת זרע. וצריכה לפסק בטהרה ותבדק כל שבעה, ולא תתחיל למנות עד יום חמישי לשמושה כמו נדה. ונוהג עמה כל דיני נדה לענין הרחקה, אלא שנדה גמורה אסור לו לישן במטתה אפלו כשאינה במטה, ובכלה מותר לו לישן באותה מטה לאחר שעמדה ממנה.
מי שהיה חולה ואשתו נדה, כתב זקני הרא"ש זכרונו לברכה [שו"ת הרא"ש לסי' קצ"ה אות נ"א] שהיא יכולה לשמשו, רק שתזהר ביותר מרחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו.
אמר רבי שמעון בן לוי קשה היא הנדה שלא יוכלו חכמים לעמד עליה, כמה מדקדקין כמה נושאין ונותנין בה, דתניא [ברייתא דמסכת נדה] אסור לשאל בשלומה של נדה, רבי נחמיה אומר אפלו הדבור שהוא יוצא מפיה טמא הוא. וכתבו חכמי המחקר כי הנדה בתחלת זיבה, אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה, תראה כמראה טפות אדומות כטפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה יוליד גנאי ורע באויר וידבק במראה והנה היא כאפעה הממית בהבל היוצא מפיו. ועוד כתבו כי דם הנדות ימית לשותהו כסם המות. אמר רבי חנינא אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרס את עפרה שהוא טמא, ואסור להנות ממעשה ידיה. ואמר רבי חלפתא אשריה ואשרי יולדתה ואשרי בעלה ואשרי זרעה של האשה שמזדהרת בנדתה כראוי, שהיא טמאה ומטמאה בכל דבר, ואפלו רוקה שלה שרקקה על המטה טמא אותה. והאשה שאינה נזהרת בנדתה, גורמת לגופה שתעקר מפריה ורביה, ולבעלה שיפרץ בערוה, חוץ ממה שתגרם לבניה שיהיו מצורעים כמו שאבאר בשביל השני בעזרת ה'. וכל אלה ההרחקות צריכה להרחיק בין בימי נדותה ממש, בין בימי לבונה, שהן ימי ספירתה. ואין חלוק בכל אלו בין רואה ממש למוצאה כתם. ומן הדין אינה ראיה אם לא היה בו כגריס, שהיא תשעה עדשים, אמנם בנות ישראל החמירו על עצמן שאפלו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה ימי נקיים. ולכן הירא את דבר ה' בשעה שהוא יושב על מטתו אומר לאשתו בתי הזהרי בנדתך שלא תגרם לנו את הטנוף, ולבנינו את הצרעת ואת המומין. ועשו רבותינו זכרונם לברכה לנדה אלו ההרחקות, כי נדה [ויקרא ט"ו] תרגומו מרחקא. ואמנם הקילו קצת עליהם. ואמרו זכרונם לברכה [אדר"נ פ"ב ה"א] כל המנולת עצמה בימי נדותה רוח חכמים נוחה הימנה, כי בקשי התירו לה להתקשט כדי שלא תתגנה על בעלה. וכל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס, שאסורה למזג הכוס ולהניחו לפניו על השלחן, אלא אם כן תעשה שום הכר, כגון שתניחו על הכר או על הכסא, או על השלחן ביד שמאלה. וכשם שהיא אסורה למזג לו את הכוס כך הוא אסור למזג לה. ולא עוד אלא אפלו לתן לה כוס של יין אסור, לא שנא כוס של ברכה לא שנא אחר, אם הוא מיחד לה. ולא תדבר עם בעלה בדברים ש[מ]רגילים לערוה. וראוי לה שתיחד בגדים לימי נדותה, כדי שיזכרו שהיא נדה. ואסורה להציע מטתו בפניו. ודוקא פריסת הסדינים והמכסה שהוא דרך חבה, אבל הצעת הכרים והכסתות שיש בו טרח ואינו דרך חבה שרי. ושלא בפניו הכל מתר, אפלו הוא יודע שהיא מצעת אותה. ואולם היא יכולה לאכל עם בעלה על שלחן אחד, ובלבד שישימו שום הכר, כגון שיפרש מפה לבדו, או שיתן שום דבר ביניהם להכר, כגון קנקן או ככר וכיוצא בו. ואם היה רגיל לאכל עמה בקערה אחת כשהיא טהורה, ועכשו אוכל לבד בקערה, הוי שנוי ושרי. ומתרין לשתות זה עם זו בכוס אחד, ובלבד שלא יתננו בידה וגם היא לא תחזירנו לידו. ואסורה ליצק לו מים לרחץ בו פניו ידיו ורגליו, ואפילו אינה נוגעת בו. ולא יסתכל אפלו בעקבה, ולא בכל המקומות המכוסות בה.
<h2>דף סו:</h2>
וזאת הטבילה צריכה להיות במקוה שיש בו ארבעים סאה, שאין מקוה כשר בפחות מארבעים סאה, בין להטביל בו אדם בין כלים. אבל מעין מטהר בכל שהוא, והני מילי בכלים, אבל אשה אפלו קטנה צריכה ארבעים סאה אפלו במעין. ואם יש בו ארבעים סאה בין טיט ומים, אם המים צפין על גבי הטיט יכולה לטבל אפלו בטיט, ואם הטיט עומד מצד אחד, אין טובלין בו, אבל הטיט ההוא ישלים המקוה לארבעים סאה. מקוה שנסדק והמים יוצאין דרך הסדק, כשר. מי צבע שנפל למקוה ונשתנה מראהו, כשר. אבל אם נפל לתוכו יין או מוהל ונשתנה מראהו, פסול. מקוה שחסר ארבעים סאה, ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים ואפלו ממימי כבשים ושלקות פסלוהו, אפלו נתנם בו משנים או משלשה כלים, אבל מארבעה אין מצטרפין, ואינו נפסל אם לא היה מתחלה דעתו לתן כל השלשה לוגין. חזרו להיות כמראה היין [לא] פסלוהו. וכן אם נפל לתוכה מעט חלב אף על פי שלא נשתנה מראיתם [לא] פסלוהו. מקוה שיש בו עשרים ואחד סאה, ממלא בכתף תשעה עשר סאין ושופכן על שפת המקוה והם נמשכין ויורדין למקוה, שהשאיבה מטהרת בהמשכה.
תנו רבנן לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה וכל בית סתריה במים. ושתהא רוחצת וחופפת שער ראשה במסרק יפה שלא יהו נדבקין זה בזה, שזו היא מתקנת עזרא שתהא אשה חופפת בשעת טבילה. ואלו דברים חוצצין בה, חוטי צמר ופשתן שבראשה, ואם הם של שער אינן חוצצין. ושער שבבית השחי ושבאותו מקום, בפנויה אינו חוצץ, בנשואה שבאותו מקום חוצץ. הדיו והחלב והדבש שרף התאנה ושרף השקמה הנוטפת מן האילן, על הבשר, יבשין חוצצין לחין אין חוצצין. צואה שתחת הצפרן, שלא כנגד הבשר חוצץ, כנגד הבשר אינו חוצץ. ובצק שתחת הצפרן, אפלו כנגד הבשר חוצץ אם מקפיד. ואיזהו שלא כנגד הבשר, זה שהצפרן עודף על הבשר. ולפי שאינן יכולות לכון מה נקרא כנגד הבשר או שלא כנגד הבשר, נוהגות הנשים לטל צפרניהן בשעת טבילה. טיט הבורות, של יוצרין, ושל דרכים, אם הם נדבקין בבשר והן יבשין חוצצין. אבל שאר טיט, אפלו יבש אינו חוצץ. וכן דם יבש שעל המכה וכחול שחוץ לעין חוצצין. שירין נזמים וקטלאות וטבעות, אם הם מהודקין חוצצין, ורפויין אינן חוצצין. חץ או קוץ התחוב בבשר, אם נראה מבחוץ חוצץ, ואם אינו נראה אינו חוצץ. לכלוכי צואה של הבשר מחמת זעה אינן חוצצין, כגלד חוצץ.
<h2>דף סז.</h2>
וכשפושטת בגדיה, בעוד שהיא עומדת בחלוקה, תברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה, ותפשט חלוקה ותטבל. וכשתטבל, תעמד אשה על גבה ותראינה שיהיה כל גופה ושערותיה נכנסין במים, ולא ישאר משער ראשה כלום חוץ למים. ותרחיב ירכותיה קצת זו מזו, שלא יהו תכופות ודבוקת יחד זו אצל זו בשעת טבילה. גם זרועותיה לא יהיו דבוקת לגופה, אלא תגביהם קצת, כדי שיכנסו המים יפה אל בית השחי. ולא תקפץ פיה ביותר, גם אינה צריכה לפתח פיה, אלא תשיק שפתותיה זו לזו בדבוק בינוני. וצריך שלא יהא דבר חוצץ בין שניה, דאף על גב דלא בעינן שיבאו המים לתוך פיה, מיהו ראוי לביאת מים בעינן. ומנהג יפה נהגו הנשים שאינן טועמות כלום בין הרחיצה והטבילה, כדי שלא יהא שום דבר חוצץ בין שניה. ולא תעצים עיניה ביותר, וגם לא תפתח עיניה, פן לא ירחצו העפעפים למעלה על גב העין, אלא תסגר עיניה ברפיון. וגרסינן במסכת ברכות [כ' ע"א] רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר כי סלקן בנות ישראל מנהרא לסתכלן בי כי היכי דלהוי להו זרעא שפירא כותי. הנה מכאן למדנו שכשהאשה עולה מהטבילה ותפגע באדם יפה יהיו בניה יפים, כמו שאבאר הטעם בשביל השני בעזרת ה'. וכן אמרו זכרונם לברכה כשהאשה עלתה מהטבילה אם פגעה בכלב יהיו בניה מכוערין ופניהם דומים לכלב, ואם פגעה בחמור יהיו בניה טפשים כלבו של חמור, ואם פגעה בעם הארץ יהיו בניה מדברין ואין נאה בדבריהם, ולומדין ומשכחין, וכל הבריות משחקין בהם. ולכן בכל אלה צריכה לחזר ולטבל פעם אחרת. אבל אם פגעה בסוס, וכל שכן בתלמיד חכם, אז תעלה ותשמש ויהיו בניה נאים בהליכתם ובדבורם, שומעין ומבינים, ולומדין תורה ותמימים בדרכיהם, ואימתם מטלת על הבריות.
<h2>דף סח.</h2>
ואחר שיפסק הדם תבדק עצמה יפה יפה בבגד פשתן לבן רך או בצמר גפן לבן, ותכניסהו באותו מקום עד מקום שאבר התשמיש מגיע. ואם לא עשתה כן לא הוי אלא קנוח בעלמא, ולא יצאה ידי בדיקה. ובדיקה זו תהיה בין השמשות ביום שתפסק בו מלראות. ותלבש חלוק הבדוק לה שאין בו כתם, ומיום המחרת תתחיל לספר שבעה נקיים. ובאותן שבעת הימים שהן ימי הספירה, תבדק פעמים בכל יום עצמה וחלוקה בבדיקה יפה ולא בקנוח בעלמא, אחת שחרית ואחת ערבית. ואם שמשה מטתה קדם ראיתה, לא תתחיל למנות שבעה נקיים עד יום חמישי לראיתה, דקימא לן [ל"ג ע"א, מ"ב ע"א] פולטת שכבת זרע הרי היא כאלו ראתה דם וסותרת, וקימא לן כרבנן [שבת פ"ו ע"ב] דאמרו דשש עונות שלמות בעינן, הלכך אם שמשה מטתה בראשון בשבת וראתה בו ביום, אם פלטה שכבת זרע ברביעי בשבת סותרת, דעדין לא עברו שש עונות שלמות, הלכך אינה יכולה להתחיל מנין נקיים שלה אלא ביום חמישי, ותטבל בשביעי, דהינו ביום רביעי בערב. ומבעוד יום תכנס במרחץ ותחוף במים חמים, אבל לא במים קרים ולא בנתר ולא באהל, ותרחץ גופה יפה, ותטל צפרנים, ותסרק ראשה. אבל לא תסרק בימי נדותה, כדי שלא תוריד שער שהוא טמא, ומשתחשך תטבול.
